פסק-דין בתיק ע"פ 4312/11

השופט ח' מלצר:

1.            בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ש' דותן,ש' שוחט ו-ד' אבניאלי) מתאריך 12.04.2011 ב-תפ"ח 1060/09, בגדרו נגזרו על המערער, לאחר שהודה במסגרת הסדר טיעון במה שיוחס לו בכתב אישום מתוקן, העונשים הבאים: עשר שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע, או עבירה מסוג פשע, במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.

להלן יפורטו בתמצית העובדות הנדרשות להכרעה בערעור.

עובדות כתב האישום והסדר הטיעון

2.            על פי האמור בכתב האישום המתוקן, בתאריך 22.07.2009, בשעה 07:30 לערך, יצאה א.א. (להלן: המתלוננת) מפתח דירתה בתל-אביב בדרכה לעבודתה. המערער ארב למתלוננת בחדר המדרגות, קפץ עליה, סתם את פיה ודחפה בכוח חזרה לתוך דירתה. לאחר מכן הפיל המערער את המתלוננת לרצפה, ודחף חולצה לתוך פיה. משניסתה המתלוננת לזעוק לעזרה, תפס המערער את ראשה והטיח אותו ברצפה מספר פעמים. המערער הודיע למתלוננת כי בכוונתו לאנוס אותה, קרע את חולצתה, משך את חזייתה ונישק אותה בפיה ובחזה. בהמשך, כך על פי האמור בכתב האישום המתוקן, הרים המערער את חצאיתה של המתלוננת, הפשיל את תחתוניה, וניסה לבעול אותה באמצעות החדרת איבר מינו לאיבר מינה. משהדבר לא צלח - בעל המערער את המתלוננת באמצעות החדרת אצבעותיו לאיבר מינה. כמו כן ליקק המערער את איבר מינה של המתלוננת וכן דחף את אפו לאיבר המין שלה. כל זאת עשה המערער, על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, לצורך סיפוק וביזוי מיני. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות קשות.

בסמוך לאחר המתואר לעיל, הוציא המערער את תעודת המתלוננת מתוך תיקה, והחל לשנן בעל פה את המספר שהופיע בתעודה המזהה, תוך שהוא אומר למתלוננת כי: "צריך היה להרוג אותה".

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המערער בעבירות הבאות: אינוס תוך גרימת חבלה (עבירה לפי סעיף 345(א)(1), בשילוב עם סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), ניסיון אינוס תוך גרימת חבלה (עבירה לפי סעיף 345(א)(1) בשילוב עם סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשיןובשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין), ומעשה מגונה בכוח (עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין).

3.            בתאריך 21.04.2010 הודיעו המערער והמשיבה כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, במסגרתו הוסכם על תיקון כתב האישום (שנוסחו הוא כמתואר בפיסקה 2 שלעיל), כך שלא יוחסה למערער החדרת איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כפי שנטען בכתב האישום המקורי. עוד הוסכם כי המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, כי הסניגור יהיה חופשי בטיעוניו לעונש, ואילו המשיבה תבקש מבית המשפט לגזור על המערער 10 שנות מאסר בפועל לכל היותר. עוד באותו היום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

4.            חלק נכבד מהטיעונים לעונש שהושמעו טרם גזר הדין הוקדש לשאלת מצבו הנפשי של המערער, וכל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת פסיכיאטרית וראיות רפואיות אחרות, אשר לדברי בית המשפט המחוזי הנכבד "נועדו להצביע על קווים באישיותו של הנאשם והבעיות מהן הוא סובל". עם זאת לא היתה מחלוקת שהמערער לא היה בלתי שפוי בעת ביצוע העבירות, במשמעות הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין.

5.            בית המשפט המחוזי הנכבד פתח את גזר דינו בהדגשת החומרה היתרה של מעשי המערער, וציין כי לחומרה זו נלוותה אלימות קשה ו-"כל אלה מצטרפים למסכת זוועתית, שהמתלוננת ציינה כי היא מתקשה להשתחרר ממנה". עוד ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי אף על פי שהמערער הודה במיוחס לו, הוא לא הצליח לבטא אמפתיה כלפי המתלוננת, או חרטה על מעשיו.

לכף הזכות, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד את נסיבות חייו הקשות של המערער, את הודאתו, שחסכה עדות מהמתלוננת, ואת העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי.

לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לדון בשאלת מצבו הנפשי של המערער. לא היתה מחלוקת, כי המערער סובל, למצער, מ-"הפרעות אישיות קשות", וכי הוא "אושפז מספר לא מבוטל של פעמים בשל מצבים פסיכוטיים פעילים וטופל תרופתית". עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היתה האם המערער חולה בסכיזופרניה פרנואידית, אם לאו. בית המשפט המחוזי הנכבד לא הכריע במחלוקת זו, אך ציין כי: "העמדת העונש הנגזר על הנאשם [המערער כאן - ח"מ], בנסיבות החמורות של המקרה שלפנינו, על מחצית העונש המקסימלי הנקוב בצידה של עבירה אחת, מהווה התחשבות ראויה ומידתית במצבו הנפשי של הנאשם, גם אם נובע הוא ממחלת הסכיזופרניה". בהמשך נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד להשוואת עניינו של המערער למקרים דומים שהתבררו בפסיקה בעבר. בית המשפט המחוזי הנכבד דן באריכות במספר פסקי דין שאליהם הפנו הצדדים (אליהם נתייחס אף אנו בהמשך), ולבסוף מצא כי העונש ההולם, נוכח נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של המערער, הינו עונש של 10 שנות מאסר בפועל, דהיינו ברף העליון של העונש אליו עתרה המשיבה, וכן שנתיים מאסר על תנאי, הכל כאמור בפיסקה 1 שלעיל.

6.            מכאן הערעור שלפנינו, המכוון כנגד חומרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

טענות הצדדים

7.            טענתו המרכזית של המערער נוגעת לשאלת מצבו הנפשי. לשיטתו - בית המשפט המחוזי הנכבד היה צריך להכריע בשאלה האם הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. במסגרת זו היה על בית המשפט המחוזי הנכבד לקבוע כי הוא חולה במחלה זו, ובהתאם, ולנוכח עמדת הפסיקה בעניין - להשית על המערער עונש מופחת מזה שגזר עליו. בהקשר זה מוסיף המערער וטוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם ממספר פסקי דין שהוגשו לו מטעם ההגנה, והעדיף להקביל את עניינו של המערער לפסקי דין אחרים, שהוגשו לו מטעם המשיבה, ואשר נסיבותיהם חמורות בהרבה, לשיטתו.

כן טוען המערער כי בתקופה האחרונה חלה הרעה במצבו ולצורך זה הוא ביקש להסתמך על מסמכים רפואיים ואחרים שהגיעו לידיו לאחר גזר הדין.

המערער טוען בנוסף כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד משלא נתן די משקל לכך שכתב האישום "תוקן באופן מהותי", כדבריו, לכך שהוא נעדר עבר פלילי, ולהודאתו בכתב האישום המתוקן.

8.            באת-כח המשיבה טוענת מצידה כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בגזר דינו כי העונש שהושת על המערער הינו עונש ראוי, וזאת אפילו אם תתקבל טענת המערער לפיה הוא חולה בסכיזופרניה פרנואידית. לגישת המשיבה, מכלול הראיות בתיק איננו מראה באופן חד-משמעי כי המערער אכן חולה במחלה זו, אך אין ספק כי מצבו הנפשי של המערער אמנם לקוי. יחד עם זאת, לשיטתה, העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, ואין עילה להתערב בו. עוד ציינה באת-כח המשיבה כי תיקון כתב האישום, באופן כזה שנמחקה ממנו החדרת איבר מינו של המערער - איננו בעל משמעות "דרמטית" כלשונה, בנסיבות. לדבריה, גם כתב האישום המתוקן מתאר מעשה אונס אלים ואכזרי, ולכן אין מקום להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.